<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער רביעי</h1>
<h2>דף ו.</h2>
ועתה נבאר אחר שאמרנו שסתם כליהן של גוים אינן בני יומן כמו שנתבאר למעלה, ונתבאר גם כן שאסור להשתמש לכתחלה בכלי שאינו בן יומו, ואע"פ שנותן טעם לפגם, אם מותר לומר לגוי לבשל לו בכליו אפילו הדברים שאין בהן משום בשולי גוים, ושאין לחוש להן לתערובת איסור, כפת של פלטר או מרקחות, או נאמר כל שהוא אומר לו לבשל ולאפות כמי שמבשל הוא לכתחלה בידיו בכליו דמי ואסור. ואם עבר ועשה כן אם מותר אם לאו, שנינו בברייתא בפרק קמא דחולין (ו', א') הלוקח יין [לתת] לתוך המורייס או לתוך אלונתית, כרשינין לעשות מהן טחינין, ועדשים לעשות מהן רסיסין, חייב משום דמאי ואין צריך לומר משום ודאי, והן עצמן מותרין שהן תערובת. ואקשינן ולא גזרו על תערובת דמאי, והתניא הנותן לשכנתו עיסה לאפות, קדרה לבשל, אינו חושש לשאור ותבלין שבה, לא משום שביעית ולא משום מעשר, בד"א בשאמר לה עשי לי משלי, אבל אמר לה עשי לי משליכי, חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשר, ופרקינן שאני התם כיון דאמר לה עשי לי משליכי כמאן דעריב איהו בידים דמי. ולפיכך נראה לי דאסור לומר לגוי לאפות לו פת ולעשות לו מרקחות, דכמי שמבשל הוא בכליו של גוים בידים דמי ואסור, ואפילו בדיעבד כאלו עירב הוא את האיסור, ובטלו בידיו, דהא תערובת דמאי מותר גמור הוא, שלא גזרו עליו, וכדתניא (שם) והן עצמן מותרין שהן תערובת, ואפילו הכי בדאמר לה לשכנתו אשת עם הארץ עשי משליכי אסור לאכול וחושש לשאור ותבלין שבה משום מעשר, והכא נמי אע"פ שלא אסרו פליטת כלי שאינו בן יומו בדיעבד, כיון דלכתחלה אסור, כל שאמר לו לגוי עשה לי כמאן דמבשל ומבטל הגיעול לכתחלה דמי, ואסור ואפילו בדיעבד למי שאמר כן ולמי שנעשה בשבילו. ואיפשר לומר שעל ידי הפלטר או על ידי הרקחים מותר, דכיון שהן אומנין והכל לוקחין מהן, כלים הן מיחדין לאומנותן כדי שלא יפגמו בזליפת כליהם, ואולי על זה סמכו בדורות לנהוג היתר בזה ואע"פ שלא נראה לי מעיקר הגמרא, שהרי חלתית של גוים משום דמחתכי ליה בסכינא דארמאי הוא, ושמנן לשמואל משום זליפתן של גוים אסרוהו, ולא פלוג בין ניקח מן הסיטון לניקח מבעל הבית, וניקח מן החנוני. ואל תשיבני מיהא דגרסינן בירושלמי בפרק מקום שנהגו (פסחים פ"ד, ה"ד) ר' בא בעא קומי ר' אמי, מהו להדיח כבשין ושלקות מן המנחה ולמעלה, פי' ביום הכפורים, אמר ליה שרי. ר' זעירא בעי קומי ר' אסי מהו למימר לחלוטה, עביד לי חליטה, אמר ליה שרי. עביד ליה תופין, אמר ליה שרי. עביד ליה פתילה, אמר ליה אסור. מה בין זה לזה, אמר ליה זה אוכל נפש וזה אינו אוכל נפש. עד כאן גירסת ירושלמית. וההיא באומר לחלוטה גוי הוא, אלמא מותר לומר לו לעשות לו בכליו, לא היא דהתם לאו משום גיעול נגעו בה אלא משום אמירה לגוי ביום הכפורים, ולעולם בכלים של ישראל, אי נמי בכלים חדשים של גוי ובפני ישראל.
<h2>דף ח:</h2>
שנינו בפרק בתרא דע"ז (ע"ה, ב') הלוקח כלי תשמיש מן הגוים, את שדרכו להטביל, יטביל, להגעיל יגעיל, ללבן באור ילבן. השפוד והאסכלא מלבנן באור, והסכין שפה והיא טהורה. פי' את שדרכו להטביל, את שדרכו להשתמש בו בצונן, ידיח. וכדתניא בברייתא (שם) דברים שנשתמש בהן בצונן, מדיחן ומטבילן. ואי איפשר לפרש יטביל טבילה ממש, דאם כן מאי את שדרכו דקתני, ועוד דאי בכלים חדשים ממש קאמר, ואינו צריך אלא טבילה [אם כן] אפי' את שדרכו להגעיל למה יגעיל ולמה ילבן וחדשים הם, אלא ודאי טבילה זו היא הדחה. והא דקתני הסכין שפה והיא טהורה, פי' רש"י ז"ל, דלהתירה לאכול בה צונן קאמר, אבל לאכול בה רותח הכשר אחר היא צריכא. וכדרך שאמרו בנעיצה בגמרא, דאמרינן התם (ע"ו, ב') אמר רב הונא ונועצה עשר פעמים בקרקע אמר רבא ובמקום קשה, אמר רב הונא ובסכין יפה שאין בה גומות, תניא נמי הכי סכין יפה שאין בה גומות נועצה עשר פעמים בקרקע. אמר רב הונא בריה דרב יהושע לאכול בה צונן כלומר [כל] צונן אפילו צונן חריף, וכדמסיים עלה ואזיל, דאמרינן כי הא דמר יהודה ובאטי בר טבי הוו יתבי קמיה דשבור מלכא איתיאו לקמיה אתרוגא, פסק יהב ליה לבאטי בר טבי, הדר דצה עשרה זימני בארעא פסק יהב ליה למר יהודה. אמר ליה באטי בר טבי, ההוא גברא לאו יהודי הוא, אמר ליה מר קים ליה בגוויה [מר לא קים לי בגויה], אלמא נעיצת קרקע מכשרת לכל צונן ואפילו חריף כאתרוג. ושמעינן מינה נמי, דאינה מכשרת לגמרי ואפי' לרותח אלא לצונן בלבד. והיינו נעיצה היינו שיפה, אלא שבמשנתינו אמרו שיפה, וחדשו בגמרא נעיצת עשר פעמים בקרקע קשה. [ואי] איפשר לומר דשיפה ונעיצה קאמר, דאם כן למה אמרו במשנתינו שיפה, ושיירו הנעיצה, ועובדא דשבור מלכא נמי מוכח הכין, דהא לא אשכחן דעבד אלא נעיצה בלחוד וזה נכון. ואע"פ שרש"י ז"ל סבור שזה וזה צריך, ובירושלמי (הט"ו) גרסינן סכין תוחבה בארץ עשרה פעמים ודיו. אלמא בתחיבה לבד די. וכן דעת גם הראב"ד ז"ל, דלרותח צריכה היא ליבון או הגעלה. וכתב הוא ז"ל, ואם תאמר מפני מה לא פירשה המשנה, הכשרה לרותח כמו שפירשה לשפוד ואסכלא, והוא ז"ל תירץ מפני שהסכין רוב תשמישה בצונן, לפיכך הוצרכה המשנה ללמד הכשרה אפילו לצונן, ומשום דאגב דוחקא פלטה איהי ובלע [אידך] הצריכוה שיפה או נעיצה. והכשר רותח לסכין, אינו צריך לשנות, משום דבכלל את שדרכו להגעיל יגעיל, או בכלל את שדרכו ללבן באור ילבן, הוא. והא דגרסינן בירושלמי סכין תוחבה בארץ עשרה פעמים ודיו, ר' בא בשם רב יהודה הדא דתימר בסכין קטנה אבל בגדולה צריך ליבון, דלכאורה משמע דאפילו לחתוך בה רותח קאמר, דאי לצונן מאי שנא קטנה מאי שנא גדולה, דהא טעמא כל שנעצה או שפה שוב אינה פולטת אגב דוחקא בצונן, אפילו הכי לא קיימא לן כי הא דירושלמי דאי לחתוך בה רותח קאמר, אגמרין פליגא, ודחינן ליה מקמי גמרין. ורבינו שמואל ורבי' תם ז"ל כך הסכימו, דלא אמרו שיפה ונעיצה אלא לחתוך בה צונן. ולענין לחתוך בה רותח, כתב רבינו שמואל ז"ל דלעולם צריכה ליבון, לפי שפעמים מהפך בה בשר על גבי גחלים, ופעמים חותך בה בשר צלוי בעודו בשפוד על גבי האש, לראות אם נצלה כל צרכו אם לאו והרי הוא כשפוד. ורת"ם ז"ל אומר דסכין של גוים דאיסורא בלע, צריכה ליבון, אבל סכיני דפסחא לא בעו אלא הגעלה הואיל והיתירא בלעה. וכענין שאמרו בשילהי ע"ז (ע"ו, א') רמי ליה רב עמרם לרב ששת, תנן השפוד והאסכלא מלבנן באור, והתניא גבי קדשים השפוד והאסכלא מגעילן, אמר ליה עמרם ברי מה ענין קדשים אצל גיעולי גוים, הכא איסורא בלע הכא היתירא בלע. ואע"ג דאקשי רבא סוף סוף כי קא פליט איסורא קא פליט, הא אסקה רב אשי הכי, ודקא קשיא לך דבעידנא דקא פליט, איסורא קא פליט, השתא הא איסורא ליתא בעינה. והיינו נמי דאמרינן בריש פרק קמא דחולין, בשוחט בסכין של גוים (ח', ב') כגון שליבנה באור. ותניא בתוספתא (פ"ט, ה"ב) השפודין והאסכלאות והסכינין של גוים מלבנן באור, ולגבי סכיני דפסחא אמרינן בפסחים (ל', ב') והלכתא אידי ואידי ברותחין, וכן דעת הראב"ד ז"ל. ורב אשי דקאמר התם, לדידי חדתא עבדין לי, ואסיקנא כעין חדתא כלומר בליבון, מחמיר היה על עצמו, והיינו דקאמר לדידי חדתא עבדין לי והלכתא אידי ואידי ברותחין. ורבינו יצחק ז"ל כתב דהא דאסיקנא בפסחים בסכיני דפסחא ברותחין, דוקא בסכינין קטנים אבל גדולים ליבון בעו, כדגרסינן בירושלמי (הט"ו) הדא דתימר בסכין קטנה אבל גדולה צריך ליבון, וכדגרסינן נמי בתוספתא הסכינין והאסכלאות מלבנן באור. והרמב"ן ז"ל הסכים לדברי רש"י ז"ל, דזה וזה בהגעלה בין דפסחא בין של גוים, בין קטנים בין גדולים. ומה ששנו בתוספתא בסכינין, משבשתא היא שהרי הביאו אותה ברייתא בע"ז בגמרא, ולא הזכירו בה סכינין, ואילו היתה כן, היה להן להזכיר בה סכינין שהם ריבותא גדולה מן השפודין והאסכלאות. ומה שחלקו בירושלמי בין גדולה לקטנה, אינו עיקר דהיינו נמי [סברא] דרב אשי [דגמרין] דפסחים, וכבר אידחיא ליה במסקנא. וזו שאמרו בפרק קמא דחולין, כגון שליבנה באור, לאו דוקא שלא בא לפרש שם דיני ההגעלות וללמד עליה אם הלכה כרב אשי או לא, ותפש לו דרך קצרה שליבנה באור, כלומר שטהר אותה טהרה גמורה, וזה נכון.
גרסינן בפרק כל הבשר (קי"א, ב') אמר רב נחמן אמר שמואל סכין ששחט בה, אסור לחתוך בה רותח. צונן, אמרי לה בעיא הדחה, ואמרי לה לא בעיא הדחה. ואמר רב נחמן אמר שמואל, קערה שמלח [בה] בשר אסור לאכול בה רותח. פרש"י ז"ל טעמא דשמואל דאמר אסור לחתוך בה רותח, משום דבית השחיטה רותח. ואינו מחוור, דאם כן מפקינן לה לבר מהלכתא, דהא קיימא לן כמאן דאמר בית השחיטה צונן, כדאיתא בפרק קמא דחולין (ח', ב'), וקיימא לן נמי כי הא דאמר רב נחמן משמיה דשמואל, אלא אפילו למאן דאמ' בית השחיטה צונן אמרה שמואל לשמעתיה, וטעמא משום דבית השחיטה לכולי עלמא אינו צונן גמור, אלא מעט רתיחה יש לו, וכל שהוא רותח מעט, והוא בעין כדם בית השחיטה, אי נמי שמנינות דבית השחיטה של טרפה, נבלע הוא אגב דוחקא דסכינא אפילו בדבר קשה כסכין, אבל מה שאינו בעין אלא בלוע בדפני הכלי, כסכין שבלע דם בית השחיטה, אינו יוצא מדפני הכלי בצונן, ואפילו אגב דוחקא דסכינא ולא אפילו על ידי חם מועט כחם בית השחיטה, אלא על ידי רותח גמור. וכן רותח מועט שלא בדוחקא דסכינא אינו נבלע ואפילו היה האיסור בעין שהרי קערה שמלח בה בשר דאמר שמואל דאסור לאכול בה רותח, אמרינן עלה (שם) דשמואל אזיל בה לטעמיה דאמר מליח הרי הוא כרותח, ורבין דאמר [מליח] אינו כרותח, מתיר לאכול בה רותח. ובכך נראה לי שעמדו כל שמועותינו דריש פרק קמא דחולין, בסכין של גוים, וסכין ששחט בה טרפה, ושמועה זו דרב נחמן אמר שמואל, כהוגן. והילכך עד שיעשה לה הכשר גדול כליבון או הגעלה, אסור לחתוך בה רותח גמור, דעל ידי חם בית השחיטה ודוחקא דסכינא, בלעה דם שהוא בעין ונפלט ברותח. אבל לאכול בה צונן, בהדחה במים ושפשוף יפה, סגי לה. ואם תאמר והלא אמרו שם בשילהי ע"ז (ע"ו, ב') דלחתוך בה צונן שיפה או נעיצה עשרה פעמים בקרקע קשה בעיא, וכדכתבינן לעיל, כבר תירץ רת"ם ז"ל דשאני התם שבלעה הסכין מרותח גמור, ולפיכך נדבק בה השמנינות היטב, ולפיכך אינו סר ממנה אלא בשיפה או נעיצה בקרקע קשה, ובסכין שאין בה גומות, ויש מי שאומר דשאני התם שבלעה איסור בתדיר, אבל כאן בפעם אחת די לנו בהדחה. איכא מאן דאמר דמדאיפליגו גבי סכין לחתוך בה צונן, אי בעיא הדחה או לא, ובקדרה שמלח בה בשר, לא איפליגו, שמעינן מינה דאפילו למאן דאמ' בסכין, בעיא הדחה התם הוא דמשום דוחקא דסכינא פליט, אבל קערה דליכא דוחקא, כל שקנחה יפה יפה אפילו לא הדיחה, מותר לאכול בה צונן. וכן לכל כלי איסור שקנחו יפה, מותר לאכול בה [היתר] צונן. וההיא פינכא דר' אמי, דאימלח בה בשר ותברה ר' אמי, כדאיתא התם בפרק כל הבשר (קי"א, ב') ולא הצניעה לאכול בה צונן, התם היינו טעמא משום דאיכא למיגזר דילמא אתי למיכל בה רותח, וכטעמיה דרב דאמר (פסחים ל', א') קדרות בפסח ישברו. ותדע לך, דהא לכולי עלמא פינכא דר' אמי בהדחה הוי סגי לה לאכול בה צונן, ואמאי תברה, אלא דגזר בה דילמא אתי למיכל בה רותח. והא דתנן בפרק כל הבשר (ק"ז, ב') צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה, ואמרינן עלה בגמרא (שם) דאי נוגעין זה בזה הדחה מיהא בעי, ואמרינן נמי בריש פרק כיצד צולין (פסחים ע"ו, א') צונן לתוך צונן מדיח, שאני התם דגופו של איסור נוגע בגופו של היתר אבל כאן שהאיסור אינו בעין, אלא מובלע בתוך דפני הכלי, לאכול בה צונן, אפילו הדחה לא בעי. אבל הראב"ד ז"ל כתב דכל כלי דעלמא הבלוע מאיסור, אסור לאכול בה צונן עד שידיחנו ואינו דומה לקערה שמלח [בה] בשר, דהתם היינו טעמא משום דדם מישרק שריק וכל דליכא דוחקא, כדוחקא דסכינא לא בלעה כולי האי, אבל בקערה דעלמא שבלעה איסור כקערה של גוים, אי נמי קערה שאכל בה בשר לאכול בה גבינה, ואי נמי בהיפך אסור עד שידיחנה, ואם נשתמש בה קודם שידיחנה, מדיח מה שנתן בתוכה, ואם דבר לח הוא, בטל במיעוט כי בודאי [כדי הדחה] אינו אלא דבר מועט הרבה, ובטל הוא, ואפילו קערה שמלח בה בשר ונשתמש בה קודם הדחה כן הדין וכן הטעם, ואע"פ שהקערה לעולם כרותחת אחר שמלחו בה בשר, וכדעת הראב"ד ז"ל, אפי' כן לא עדיפא מסכין ששחט בה דסגי לה בהדחה ושפשוף לחתוך בה צונן, ואע"ג דאיכא דוחקא דסכינא דהוא שקול כרתיחת הקערה, וכן דעת הראב"ד ז"ל. ומכל מקום סכין שדרכו להיות שמנינות דבוק על פניו, נעיצה עשרה פעמים בקרקע קשה הוא צריך, ואפילו לחתוך בה צונן. ואם חתך בה צונן שאינו חריף, בהדחה בעלמא סגי. ואם חתך בה דבר חם ואי נמי צונן חריף כאתרוג וצנון, איכא מאן דאמר בקליפה סגי ואיכא מאן דאמר דנטילת מקום בעיא. וזו סברת הראב"ד ז"ל וזה יותר נכון. וכבר הארכתי בזה יותר למעלה בשער הראשון של בית זה, וכן הארכתי יותר מזה בקערה שמלח בה בשר בשער המליחה בס"ד.
<h2>דף קיא:</h2>
ועתה נבאר כלי מתכות שבלע מן האיסור ונפלט ממנו קצתו, ככלי שבשל בו בשר ואחר כך בשל בו ירקות או דגים וכיוצא בהן, וכגון שפוד שצלה בו בשר ואחר כך צלה בו דגים וכיוצא בזה, אם מותר לבשל או לצלות [בו] לאחר מיכן גבינה, ונאמר בשול הדגים והירקות נעשה גיעול לבשר אם לאו. שנינו בפרק השוכר שבע"ז (ע"ה, ב') השפוד והאסכלא מלבנן באור. ואמרינן עלה בגמרא (ע"ו, א') רמי ליה רב עמרם לרב ששת תנן השפוד והאסכלא מלבנן באור, והתניא גבי קדשים השפוד והאסכלא מגעילן, ופריק רבא קדשים היינו טעמא כדרב נחמן אמר רבה בר אבוה, דאמר כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו. ואקשינן אי הכי הגעלה נמי לא ליבעי, וסלקא בקשיא. שמעינן מינה דכל שבשל בו לאחר מיכן, נפלט ממנו האיסור ונכשר לגמרי, עד שהקשו אמאי תני בברייתא מגעילן שהרי נגעל בבשול של יום שני ונכשר לגמרי. וקשיא לי טובא וכי מי עדיף בשול דיום שני מהגעלה גמורה, ואם הגעלה [גמורה] הוה קשיא ליה לרב עמרם היאך מכשירתן, מה היתה תשובתו של רבא דאמ' כל יום ויום נעשה גיעול, והלא ליבון הוא צריך כמו ששנינו במשנתינו, והליבון צריך שיהו ניצוצות נתזות ממנו וכמו שאמרו בירושלמי, וכתבנוהו למעלה, ועוד דהא קימא לן בכלי מתכות [חם מקצתו] חם כולו, שהאיסור הנבלע מתפשט והולך בכל הכלי וכדאיתא בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ד, א') וגדולה מזו אמרו בפסחים בפרק כל שעה (ל', ב') מגעיל להו ולקתייהו ברותחין, אלמא אינן נכשרין בהכשר מקום חתך לבד [דהיינו] כל להב הסכין, עד שיכשיר אף הקתא, ואם כן השפוד והאסכלא שבשלו בהן חטאת, נפשט הבלע בכולן וכשהוא חוזר ומבשל בו במקצתו למחר, היאך עלה הכשר לכולו, וניחא לי דהכי קאמר דקדשים היתירא בלע וכיון שבשל בו קודם שיבא לידי נותר, לכשיגיע זמנו להיות חל על מה שבלע, שם נותר, כבר נקלש ונחלש האיסור כל כך על ידי בשול זה השני, עד שלא נשאר בו אלא בלע מועט, ואין ראוי לחול שם נותר על דבר בלוע מועט כזה, וכענין שאמרו לענין בשר בחלב (קי"א, ב') בדגים שעלו בקערה שמותר לאכלן בחלב, משום דכיון שטעם הבשר שקלטו הדגים מן הקערה, נקלש ונחלש כל כך קודם שיבא לידי איסור בשר בחלב, שאינו ראוי להקרא בשר בחלב ולחול עליו איסור בשר בחלב, וכן הבלע שנתפשט בכל הכלי אינו אלא דבר מועט, ועם בשול זה השני אע"פ שאין האור מגיע לכולו, מכל מקום גם הוא על ידי חם מקצתו חם כולו, ומתמעט קצת עד שלא נשאר בכל השפוד שום בלע שיהא ראוי לחול עליו שם נותר. אבל קודם שבשל בו שניה, הבלע מרובה, וראוי לחול עליו שם נותר בתוך דפני הכלי, וכן כלי שבלע איסור גמור, לעולם אינו נכשר עד שיגעיל הראוי להגעיל, וילבן הראוי ללבן, דמתחלתו איסור גמור [לעולם] היה, ועד שנפלט ונגעל לגמרי, איסור מקרי ולפיכך אע"פ שבשל בו לאחר מיכן פעם ושתים, אינו יוצא מידי דפנו עד שיגעילנו כדרכו ואם דבר שדרכו ללבן עד שילבן. והילכך כל כלי שבלע היתר וכגון שפוד או קדרה של מתכת שבשל בו בשר ואחר בשל בו ירקות, או דגים, הרי נקלש בלע הבשר שבו עד שאינו ראוי לחול עליו שם בשר בחלב, ומותר לבשל בו גבינה. אבל כלי שבלע איסור גמור, אינו נכשר לעולם עד שיכשירנו הכשר גדול כדינו, את שדרכו להגעיל יגעיל ואת שדרכו ללבן ילבן.
